חדר עיתונות

זוג ידיים, שולחן עבודה אחד, משנת 2010.

אני הצורפת Emmanouela Alevizopoulou. אני עובדת עם כסף בסדנה שלי ביוון, יחד עם הצוות שלי, משנת 2010.

כל פריט עובר דרך הידיים שלי: הגימור, הצורה והמשקל, הנוחות כשעונדים אותו במשך שעות. סימני הפטיש שונים מפריט לפריט, וזה בדיוק העניין.

התחלתי בגיל שבע עשרה, כשוליה באחד מבתי המלאכה העתיקים והמסורתיים ביותר לצורפות ביוון, ולמדתי במקביל בבית הספר לצורפות של הארגון הציבורי להעסקה ביוון (OAED) — ארבע שנים, כשהתעודה הגיעה בגיל עשרים ואחת. בשנת 2010, בעזרת מענק קטן מה-OAED, פתחתי את בית המלאכה שלי בעיירה קטנה והוצאתי את הקולקציה הראשונה שלי: אותו גוף שהכשיר אותי גם נתן לי את הדחיפה הראשונה. הייתה זו השנה שבה יוון נכנסה למשבר — רוב האנשים סגרו, ואני פתחתי.

בנובמבר 2011 עשיתי משהו שאז נראה לי עצום: רשמתי את שמי באינטרנט היווני. עדיין לא הייתה חנות מקוונת, אף לא הזמנה מקוונת אחת — הייתה רק ההחלטה שמה שאיצור יישא שם ויהיה שלי, ושאני עצמי אחתום עליו. זה היה חלומה של אומנית צעירה: לבנות משהו שיחזיק מעמד ויהיה לו שם. שלה.

בשנה שלאחר מכן, ב-2012, פתחתי את החנות המקוונת הראשונה שלי. מאז אני מוכרת ישירות, בלי מתווכים — מהחנות שלי ומהחנויות שלי ב-Etsy וב-Amazon. אולי בגלל זה התכשיטים שלי הגיעו כמעט לכל פינה בעולם, בעוד שביוון פחות אנשים מכירים אותי ממה שהיה אפשר לצפות.

מדי פעם הייתה לי הזכות להעסיק ולשתף פעולה עם אומנים מנוסים ומוכרים אחרים, ולעיתים אני מעבירה עבודה לגורמים חיצוניים כשהיקף העבודה מחייב זאת. רבים מהם מבוגרים ממני בהרבה; מהם אני עדיין לומדת. בעידן שבו השוק מוצף בתכשיטים מיוצרים בהמון וב-fast-fashion, אני מתעקשת על עבודת יד. אני גם אמא — בית המלאכה גדל יחד עם המשפחה שלי.

— עמנואלה